לינקים מומלצים
ארכיון ספירלה
- מאי 2012 (24)
- אפריל 2012 (41)
- מרץ 2012 (28)
- פברואר 2012 (5)
- ינואר 2012 (70)
- דצמבר 2011 (71)
- נובמבר 2011 (68)
- אוקטובר 2011 (7)
- ספטמבר 2011 (4)
- אוגוסט 2011 (7)
- יולי 2011 (9)
- יוני 2011 (24)
- מאי 2011 (57)
- אפריל 2011 (59)
- מרץ 2011 (80)
- פברואר 2011 (30)
- ינואר 2011 (51)
- דצמבר 2010 (71)
- נובמבר 2010 (77)
- אוקטובר 2010 (74)
- ספטמבר 2010 (1)
- אוגוסט 2010 (1)
- יולי 2010 (2)
- מאי 2010 (1)
- מרץ 2010 (3)
- ספטמבר 2009 (1)
אל תתערבו להם בכאב הפרטי
אם מחבל יפרוץ לביתי שבשדרות מחר בלילה וירצח אותי באכזריות, אני לא רוצה שכל העולם יראה את גופתי המרוטשת. לא הייתי רוצה שכל העולם יכנס עמוק כל כך לפרטי מותי הטרגי. כשאני מדמיינת תרחיש נורא כל כך לעצמי, אני מפחדת בעיקר מחוסר האמון במדינה שלי. היום ברור שהיא תמהר להפר את הפרטיות שלי למטרותיה
מאז פורסמו תמונות גופותיהם המוטלות של בני משפחת פוגל מאיתמר אני חסרת שקט, כועסת ואפילו קצת מפחדת. מפחדת ממה שעתיד לקרות. מפחדת שהתרבות שתוכניות הריאלטי יצרה לנו תתקדם עוד שלב קדימה. שיש לגיטימציה טוטאלית לפרסום של כל דבר אמיתי וכמה שיותר אמיתי, יותר טוב. ריבים של אבא ואמא שלא מסוגלים להסתכל אחד על השני, בגידות של בני זוג, תסכולים, כאבים וסודות פרטיים של אנשים, צריך לחשוף בשם האמת.
עידן הריאלטי לימד אותנו שהמטרה של כולנו היא לחשוף ולהיחשף, שבן אדם "אמיתי" זה מישהו שלא מסתיר כלום. כשאלה הם חוקי המשחק, מה הפלא שהתבלבלנו כששמענו על הפיגוע באיתמר, הטרגדיה של משפחת פוגל.
לפי חוקי הריאלטי והפריים טיים, הדבר הטבעי ביותר זה לפרסם את האמת, ולא רק לספר עליה במילים, אלא להראות אותה במערומיה. במרדף אחרי ההסברה ויחסי ציבור שכחנו שמדובר באסון פרטי של משפחה. שכחנו שבמשפחה הזאת נותרו שני ילדים קטנים יתומים, שהתמונות האלה ירדפו אותם בכל מקום. הם יחיו עם החדירה לעולמם האישי ביותר, ולכל מקום שילכו, אנשים יגידו להם את דעתם, ומה הם מרגישים על האסון המשפחתי. זהו מחיר החשיפה הברוטאלית והגיע הזמן שניישר אליו מבט.
את הלילה שרועי פוגל התעורר במיטתו מקריאות אחותו תמר וגילה את בני משפחתו מתבוססים בדמם, פזורים ברחבי הבית, הוא לא ישכח לעולם. את מחזה אחותם הדס, בת ארבעה חודשים וביהם, חבוקים במותם, רועי ואחותו תמר יחיו, ינשמו ויחלמו עד סוף ימיהם. על התום והשיקום של שני הילדים האלה, לא שמרנו. ההורים שלהם נשחטו בשנתם ולא יכולים להגן על תמימותם.
בני משפחת פוגל נרצחו על רקע לאומני ובהעדר ההורים, בחרנו לנצל את אסונם לצורכי תעמולה, להוכיח לעולם שאנחנו הטובים והם המרצחים. לא מילאנו את תפקידנו כחברה עבור יתומי האסון הזה. אף אחד לא שאל את רות ואודי פוגל אם הם מסכימים לכניסה הפולשנית של מצלמות הטלוויזיה לחייהם ולמותם ברגע המשמעותי ביותר, הרגע שחיי המשפחה נקטעו.
אם מחבל יפרוץ לביתי שבשדרות מחר בלילה וירצח אותי באכזריות- אני לא רוצה שכל העולם יראה את גופתי המרוטשת. לא הייתי רוצה שכל העולם יכנס עמוק כל כך לפרטי מותי הטרגי. כשאני מדמיינת תרחיש נורא כל כך לעצמי, אני מפחדת מאי האמון במדינה שלי כשהיום ברור לי, שהמדינה לא תהסס לפלוש לפרטיותי למטרותיה.
לא בכל מציאות הרייטינג הוא המטרה, ומה שנסבל על המסך, לא נסבל במציאות, גם כשהגבול בין השתיים נשחק.
תגובות:
ספירלה בפייסבוק
מה שלומנו?
סטודנט אחד ביום
גיל:
26
לומד:
ניהול תעשייתי, שנה ג'
גר ב:
כפר ורבורג
מה למדתי היום:
"תחשוב טוב, יהיה טוב"