מה באמת שווה הציון?

"אין לציונים שהסטודנטים מקבלים ערך אמיתי", טוענת פרופסור ברברה פרסקו, ראש תואר שני לתוכנית הערכה ותכנון לימודים במכללת בית ברל, "לא יכול להיות שאוכלוסייה נכנסת למוסד אקדמי כהטרוגנית מבחינת הפוטנציאל האקדמי שלה, ויוצאת ממנו בצורה הומוגנית. כולם מצליחים? יש בזה משהו לא הגיוני. אם אין הבדל בציונים, אזי הדרישות הן מינימליות וכולם יכולים לקבל ציון גבוה 'ביושר'".

חלוקת ציונים גבוהים למספר גדול יותר של סטודנטים, בעבור אותה כמות ואיכות של עבודה שנעשתה על ידם בעבר, היא תופעה ידועה ומכונה "אינפלציית ציונים". משמעותה היא ש"סטודנט מקבל ציון שלא משקף את מה שלמד", אומרת פרסקו. הבעיה מתחילה כאשר יותר מדי סטודנטים מקבלים ציונים גבוהים. ערכו של הציון נשחק ובעקבות זאת יורדים ערך התעודה, ערך המוסד האקדמי והרמה האקדמית עצמה.

"בהמון עבודות אני מרשה לעצמי 'לחפף' כי אני יודעת שהציון יהיה גבוה", מספרת א' מהמחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר. ואכן, אין סטודנט אחד שיתנגד לציון גבוה ובעבור חלק מהסטודנטים גם הדרך להשגתו אינה רלוונטית. "למי אכפת", הם אומרים, העיקר לסיים את התואר עם ממוצע גבוה ככל האפשר. אלא שעל פי פרופ' פרסקו "עושים לסטודנטים עוול. פעם היה ערך לציון 80, היום כשסטודנטים לא מקבלים 90 הם מרגישים שהם נכשלו".

הסיבה העיקרית לאינפלציית הציונים היא שהערכת הסטודנט לא תמיד נעשית בגלל שיקולים אקדמיים אלא מתוך שיקולים כלכליים. חששם של המרצים מפני איבוד פרנסתם ומאבקים בין המוסדות האקדמיים השונים גורמים לעיוות בערכו של הציון. פרופסור פרסקו כבר לא בטוחה "אם יש איזשהו ערך לתעודה" שהסטודנטים מקבלים וגם חני טל, מנהלת חברת BIT להשמת עובדים, מודה שביום שבו יוצאים משערי המכללה או האוניברסיטה, מקומות העבודה כבר "לא שואלים על ציונים".

סטודנטים במכללת ספיר בודקים ציונים בלוח ציונים. מה באמת שווה הציון? צילום: דורון ברויטמן

תחרות היא שם המשחק

תיקון מספר 10 לחוק המועצה להשכלה גבוהה משנת 1995 הגדיר לראשונה את משמעות המונח מכללה אקדמית: "מוסד להשכלה גבוהה, שאינו אוניברסיטה והוסמך להעניק לבוגריו תואר מוכר". תיקון החוק פתח את הדלת להקמתן של מגוון מכללות: כלליות, טכנולוגיות, מקצועיות ופרטיות, וכיום לצד שבע האוניברסיטאות בארץ פועלות למעלה מ-70 מכללות. ריבוי המוסדות האקדמיים יוצר ביניהם תחרות על הסטודנטים.

"מדיניות הממשלות זה שנים", לטענת ד"ר עופר כסיף, יושב ראש הארגון הארצי למרצים מן החוץ במכללות הציבורית, הפכה את האקדמיה "לעסק שמטרתו רווח לפני כל דבר אחר", ואת הסטודנטים לצרכני "מוצר": תעודת תואר אקדמי. כך קורה, לדבריו, "שהתחרות בין המוסדות האקדמים על לב הסטודנט וכספו ואף בתוך פקולטות ובתוך המחלקות השונות בכל מוסד ומוסד, הופכת לעיקר. עימה מתפתחת גישה המעודדת התפשרות על דרישות אקדמיות לטובת 'פיתוי' הסטודנטים מחד, ועידוד הסטודנטים לעמוד על התפשרות שכזו, מאידך".

למה זה קורה? במלה אחת, כסף, ובשתי מלים, הרבה כסף. כמה? זה תלוי. שכר לימוד של סטודנט נע סביב 10,000 שקלים כשעבור כל סטודנט מקבל המוסד השלמה תקציבית מהוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) במועצה להשכלה גבוהה, של בין 10,000 ל-40,000 שקלים (בתלות במקצוע הנלמד). התנאי לקבלת הכסף מהות"ת הוא סיומו של התואר בהצלחה.

האם הכול קבוע מראש?

המצב ההפוך להצלחה הוא אובדן סטודנטים, שמשמעותו נזק כלכלי למוסד האקדמי. איך מתמודדים עם הבעיה? לדברי פרסקו, "יש מקומות באקדמיה שנותנים בהם פקטורים חיוביים על מנת שאחוז הנכשלים לא יהיה כל כך גבוה, כי מאבדים אנשים בצורה כזאת".

ברי, שסיים השנה תואר במדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון, טוען שבאחד הקורסים ניתנו גם פקטורים שליליים. "בקורס 'אוטומטים ושפות פורמאליות' ראינו את הציון על המבחן, ובסוף, הציון שניתן לנו היה נמוך יותר. הסיבה הרשמית היתה שלא יכול להיות שהשנתון שלנו קיבל ממוצע גבוה יותר מהשנתון הקודם כי זה אומר שהקורס והמבחן היו קלים מדי. בחדוו"א (חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי) היה ממוצע של 32 ולא קיבלנו נקודה פקטור. שליש מהאנשים עשו קורס שקיץ עולה 3000 שקל, פי שניים מקורס רגיל, בעניין הפקטורים אין מדיניות קבועה". מאוניברסיטת בן גוריון נמסר בתגובה כי הם: "אינם נוהגים להתייחס לנושאים אקדמיים קונקרטיים מעל דפי העיתון. הסטודנט מוזמן לפנות לראש המחלקה על מנת לקבל הסבר ממוקד על השגותיו".

מסתבר שלא מדובר במקרה חריג, אם לשפוט לפי תגובתו של שמעון תמיר (סימון), דובר מכללת ספיר. באקדמיה, "ממוצע קורס תמיד מסתמך על התפלגות ציונים וסטטיסטיקות שנצברו במשך שנים, כמו גם על התפלגויות של קורסים דומים במוסדות אקדמיים שונים". לדבריו, "התפלגות בקורס מסוים היא יציבה וקבועה. כל חריגה מההתפלגות דורשת בדיקה של רמת הקורס ורמת המבחנים".

מה זה השטויות האלה, ציון?

רעיון הציון נולד עם התפתחותה של מערכת חינוך חדשה ונפילתה של ההתמחות הפנים- משפחתית בסוף המאה ה-19. בעוד שקודם לכן נקבע העתיד המקצועי של הפרט על ידי מעמדה החברתי של משפחתו, הרי שההתפתחות המודרנית שאיפיינה את התקופה אפשרה לנוע בין מבחר מקצועות. הדרך לכך הייתה מערכת החינוך שהסמיכה תלמידים למקצועות מסוימים. הצורך במיון לקראת הכניסה לשוק העבודה, הוליד את הציון כמדד להצלחה בלימודים. ההנחה הייתה, שציונים גבוהים בהווה הם אינדיקטורים לציונים גבוהים בלימודים בעתיד או יכולת תפקוד טובה בעבודה.

אחת הבעיות לדעתה של פרסקו, היא ש"מי שמלמד בהשכלה גבוהה לא קיבל הכשרה איך לתת ציונים ואיך להעריך למידה. הכול זה אינטואיציות. אם המרצה היה בטוח בעצמו שהוא מעריך נכון, זה היה עוזר לו לתת ציונים שיותר משקפים את מה שקורה בכיתה. יש מרצים שלא איכפת להם, הם רוצים שקט תעשייתי. יש השפעה של הערכת הוראה וקידום על מתן הציונים, יש לכך השלכה כלכלית לגבי המרצה והיוקרה שלו".

המרצים הם האחראים על מתן הציונים, אך החלטתם בהערכת הסטודנט מושפעת מלחצים כלכליים. על פי דו"ח שפירסמה המועצה להשכלה גבוהה, ב-2008 מספר המרצים מין החוץ במכללות עמד על כ-52%. כיום, "כ-70% מכלל המרצים במכללות הציבוריות הם מרצים מן החוץ שמהווים כוח עבודה זול במיוחד", אומר כסיף. "מרצים מן החוץ לא יודעים מה פירוש הביטוי 'ביטחון תעסוקתי'. כשנגמר הסמסטר הם מפוטרים ואם רוצים מעסיקים אותם שוב. בקיץ אין להם מקום עבודה אז הם עובדים בעבודות מזדמנות או חותמים בלשכה. אלה אנשים שרובם ככולם עם תואר שלישי".

"סטודנטים הם לקוחות ויש להם מה להגיד"

לוח ציונים. "מי שמלמד בהשכלה גבוהה לא קיבל הכשרה איך לתת ציונים". צילום: דורון ברויטמן

על פי רוב, אותם מרצים מלמדים קורסי בחירה שפתוחים לכלל הסטודנטים שמצידם נהנים מחופש כמעט מלא להחליט במי לבחור. "בשל הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה, לא פותחים היום קורסי בחירה שאינם 'כלכליים', דהיינו, שלא נרשמו אליהם מספר מינימום מסוים של סטודנטים. מרצה מן החוץ שהקורס שלו נסגר, מפוטר ללא פיצוי וללא קבלת קורס חלופי. קורס שהייתי אמור ללמד בשלוחת אילת של אוניברסיטת בן גוריון, נסגר, ועמו אבד לי מקור פרנסה. במכללת ספיר, המצב הרבה יותר טוב מאז ההסכם שנחתם בין ועד הסגל האקדמי לבין המכללה, לפיו מרצה חייב לדעת כבר בחודש מרץ האם היקף משרתו יצומצם בשנה"ל שלאחר מכן. אם הוא אינו מיודע במועד, הוא זכאי לפיצוי".

החשש מפני אובדן הפרנסה מעמיד את המרצים בפני שאלה מהותית. על מה עדיף לשמור, מקום עבודה או מקצועיות אקדמית? "מאחר ומרצה מן החוץ תלוי במספר שעות ההוראה שלו, ולפיכך הוא מעוניין שיהיו לו כמה שיותר קורסים, הוא בהכרח נקלע לדילמה", אומר כסיף, "אם הוא רוצה להיות 'ספץ' מבחינה מקצועית ולדרוש מהסטודנטים מה שנראה לו נכון מבחינה אקדמית, הוא מסתכן בכך שיירשמו אליו פחות סטודנטים, ששיעוריו לא יפתחו, ושפרנסתו תיפגע. אם, מאידך, הוא זקוק לפרנסה, עליו לנסות ו'לפתות' סטודנטים שיירשמו, מה שעשוי להוביל ל'עיגול פינות', לרבות על ידי 'גמישות' במתן ציונים".

מחקר שערכה פרסקו מראה, לדבריה, כי הלחץ על המרצים במתן הציון מגיע גם מכיוונים אחרים: "סטודנטים היום הם לקוחות ויש להם מה להגיד. הרבה פעמים הם מתווכחים עם המרצים ורוצים לקבוע מה יהיה במבחן או מה יהיה אופי העבודה. הם באים במשא ומתן עם המרצים על ציונים שהם מקבלים. במחקר שעשינו שאלנו מרצים האם יש התערבות בציונים שהם נותנים. 46% דיווחו על התערבות סטודנטים בציונים, 13.5% דיווח על התערבות של עמיתיהם ו-12% על התערבות ממונים. הבעייה שהמרצים לא הרגישו שיש להם תמיכה מהמחלקה או הפקולטה שלהם לעמוד בפני הסטודנטים".

מה זה אומר?

הפגיעה החמורה ביותר של אינפלציית הציונים היא בסטודנטים עצמם. ברמה המוסרית "סטודנט מקבל ציון שלא משקף את מה שלמד", אומרת פרסקו. ברמה המעשית, סטודנטים "היום לומדים ברמה נמוכה יותר ומספיקים ללמוד פחות חומר".
הרמה האקדמית של בוגרי תואר ראשון "לא אחידה", אומרים דר' ריבקה ריבק וד"ר יונתן כהן, מראשי החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. בין בוגרי מכללות לאוניברסיטאות "יש הבדל משמעותי. הפער גדול ביותר בתחום הכישורים המחקריים אך גם בעומק ההבנה של התיאוריות. תלמידים טובים ממכללות מדביקים את הפער בעוד הפחות מצטיינים מתקשים".

בקבלה לתואר שני, הציון הוא "חלק משמעותי כי הוא מבטא יכולת אקדמית ממושכת לאורך השנים", אומרת דר' ריבק, יחד עם זאת על תעודת התואר הראשון מסתכלים "בזהירות". "לרוב לא נסתכל ברצינות על תיקים של מועמדים עם ממוצע של פחות מ-85. בשלב המיון הראשוני אנחנו מסתכלים על הקורסים שנלמדו והציונים בהם, על מכתב הפנייה של המועמד ועל המלצות. ממליצים נוהגים לדרג את המועמד ביחס למחזור שלו, מה שמנטרל במידה רבה את אינפלציית הציונים".

הבדלי הרמות בין האוניברסיטאות למכללות משפיעות גם על קבלה לעבודה. חני טל, מנהלת חברת BIT שמתמחה בהשמת עובדים בתחום מערכות מידע ובינה עיסקית, מודה כי "לרוב ישנה עדיפות ליוצאי אוניברסיטאות. אם לא יוצאי אוניברסיטאות אז סטודנטים שעבדו בארגונים גדולים. זה קורה גם במקצועות לא טכנולוגים כמו משאבי אנוש". לטענתה, "האוניברסיטאות הן פרמטר לסינון. יש איזושהי סטיגמה שאנשים שמגיעים מהאוניברסיטה הם לכאורה איכותיים יותר".

בזמן ראיון עבודה, אומרת טל, "לא שואלים על ציונים. אולי רק מה הציון בפרויקט גמר. מבקשי העבודה צריכים לעבור דברים שונים: ראיונות מקצועיים, מבדקים פסיכוטכנים או מבדקים אישיים. כשמתקבלים לעבודה מבקשים גליון ציונים לצורכי ISO – תקן שהאירגון מחויב לעמוד בו מבחינת תפעול ואירגון מקום העבודה".

בסופו של יום, תעודת תואר ראשון "לא מצליחה לנבא הצלחה בעתיד", אומרת פרופסור פרסקו. "בטווח הקצר", על פי דר' ריבק אינפלציית הציונים "עוזרת לסטודנטים חלשים שמקבלים ציונים טובים יותר, אך בטווח הארוך היא מקשה על כולם. סטודנטים טובים מפסידים כי הפער בינם לבין האחרים קטן והמוטיבציה ללמוד יורדת, והסטודנטים הפחות טובים לא מרוויחים כי לציונים שלהם יש פחות משמעות. אמינות המוסדות מתערערת וקשה לסמוך על ציונים".