כאן מלמדים תוכים. תפנימו, תצטיינו

בבית הספר לא היה אכפת לי מציונים. להורים שלי היה אכפת, אבל לי לא. לי היה אכפת להיות עם החבר'ה, להבריז משיעורים, מסיבה טובה, החבר החדש, לא ציונים. במכללה המצב שונה. כאן הציון מגדיר אותך. כל הזמן שואלים אותך "כמה קיבלת?", וכך אתה מתחיל להעריך את עצמך. אם אתה מבריק, אבל במבחנים – בשל בעיות ריכוז, זיכרון, עייפות וכו' – תקבל ציונים נמוכים, ייצא לך שם של אחד לא טוב בלימודים, כזה שלא כדאי לעשות איתו עבודות, זורק.

סטודנטים שמקבלים ציונים נמוכים מתחילים לשאול את עצמם, מה לא בסדר איתי, אני תופס מעצמי בן אדם מבריק, אולי אני פחות מזה? ההערכה העצמית יורדת, כשאתה רואה בן אדם שלא יודע מי זה קולומבוס מוציא ציונים מעוררי השתאות, בעוד שאתה משתרך מאחור. אני רואה את זה קורה סביבי, אנשים מבריקים מתייאשים מעצמם ומהאקדמיה, יושבים מאחור, מפסיקים להשתתף בשיעורים, מרגישים אפסים.    

כמי שסיימה את שנה ב' עם ממוצע של מעל 90 (כן, ציונים מעלים את האגו) אני יכולה להגיד לאותם חסרי המזל – הכל בסדר. אתם מוכשרים. אני יכולה להישבע שאתם לומדים יותר ממני ויש לכם ידע רחב יותר ממני, אבל לי יש מזל. סבתא שלי, המורה הרוסיה הקשוחה, הכריחה אותי לשנן כל הילדות. לשנן שירים, קטעי קריאה לטקסים, נוסחאות. שנים אחר כך הבנתי עד כמה היא עזרה לי. בזכותה למדתי לשנן כמו תוכי סיכומי שיעורים של אחרים לילה לפני המבחן. למדתי ליצור לעצמי בראש ראשי פרקים, מושגים בחרוזים, לחזור על משפטים שוב ושוב, עד שאני מגיעה למבחן עם "ספרונים קטנים" משוננים בצורה יסודית בתוך המוח הקומבינאטורי שלי. במבחן אני מקיאה הכל לדפים. זאת השיטה: זיכרון טוב מפצה על הצורך לחשוב.

אני לא אומרת שאני טפשה, אלא שהדרך לקבל ציונים טובים היא לא באמצעות חשיבה. אני מודה שניסיתי, עליתי על תיאוריות מהפכניות, קראתי המון מאמרים וישבתי שעות כדי להעביר את כל זה לדפים במתכונת של תזה חסרת תקדים, אבל אז גיליתי, לצערי, שלאף אחד באקדמיה אין באמת כוח לקרוא או להתעמק בזה. מי יתעמק ויבדוק פה תזות ותאוריות מסובכות? הרי המתרגל צריך לבדוק 300 מבחנים ועבודות בשבועיים. למי יש זמן וכוח?

המהירים, שתופסים שמתרגלים רוצים לראות נושאים או מושגים ספציפיים ושפת כתיבה שנשמעת רצינית וגבוהה, חוסכים זמן על ידי למידה למבחן בצורה סכמתית ושטחית. מודה: היו מבחנים ועבודת שהגשתי והיו בעצם ג'יבריש, אבל הכילו את כל האלמנטים והנוסחאות השטחיות לקבלת ציון טוב.

לפעמים נמאס לי, אני מרגישה כמו תוכי, ומנסה ליצר משהו חדש, מקורי, רחב ומעניין. אבל כשאני מגדילה ראש, מפילים אותי. בדרך כלל על נקודות עלובות ושטותיות שהייתי צריכה לזכור. כשאני מנסה להיות ביקורתית כלפי תיאוריה מופשטת, מתברר לי שביקורת – לא בבית ספרינו. כאן מלמדים תוכים. תפנימו, תצטיינו.