באתי בגלל העניין, נשארתי בשביל הציון

חברה סיפרה שבשנה הראשונה ללימודים, בכל פעם שקיבלה מטלה הדורשת בחירה יצירתית של נושא או זווית, היא השקיעה מאמץ רב. לא בשביל הציון, אלא כדי לגלות את הכישרון שלה, את חולשותיה, לדחוק ביכולת עד הקצה, להוציא את המקסימום.

ב"כתיבה מדעית", הקורס המנצח על קבוצת המבואות, התבקשו חברי כיתתה לכתוב חיבור על כל נושא. היא בחרה ב"נשים בוידאו ארט", נושא שכמעט לא נכתב עליו קודם לכן. רוב הסטודנטים בחרו נושאים מאתגרים פחות, כמו ייצוג מזרחיים ונשים בעיתונים או בטלוויזיה.  

כשהמרצה החזירה את העבודות, היא הסבירה לה: "אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הטקסטים שלך, זה לא רמה של שנה א', והנושא כל כך לא שגרתי, את בטוחה שאת כתבת את זה?". אחר כך היא המליצה להעמיד אותה לשימוע בוועדת משמעת, שבוטל רק אחרי דמעות רבות.

אני הגעתי לספיר ממערכת חינוך אחרת, פתוחה. במקום גיליון ציונים, בבית הספר היסודי, היינו כותבים פעמיים בשנה הערכה אישית לכל מורה, והוא היה כותב לנו. התוצר שבו התפארנו בבית היה חוברת מכתבים שלנו עם מחנכינו, שהעידו על היכולות והיצירתיות שלנו, כמו גם על האישיות וההתפתחות החברתית.

בחטיבה עברתי לחינוך רגיל, עם מבחנים, ציונים ונוכחות חובה. קשה לי לנמק לעצמי את היתרונות והחסרונות בשיטת הלימוד הזו. קשה לי להחליט כמה היא תרמה לי וכמה נפגעתי ממנה. איך מודדים חוויות כאלו? איך אפשר לכמת את הרצון, הציפייה וההשקעה למדד, לציון? הנחתי שהשיטה הפתוחה פשוט לא מתאימה לכל אחד, ושרוב האנשים צריכים מסגרת ברורה; שלרוב האנשים אין משמעת עצמית ללמוד שלא בשביל ציונים.

אחרי הצבא מסבירים לך שהשכלה גבוהה זה לא "בית ספר". לכאן אתה בא בשבילך, לא בשביל ההורים או המורים. אתה משקיע ימים כלילות בבחירת תחום הלימודים, בתהליך של בדיקה וחיפוש ארוך, תהליך שהוא תחילת ההיכרות שלך עם עצמך הבוגר. אבל אחרי שנתיים משמעותיות בספיר, אני מגלה שבמהותו – מפעל הציונים לא השתנה בהרבה מאז חטיבת הביניים. אמנם לכאן בחרתי להגיע מרצוני החופשי, אך שגרת הרדיפה אחרי הציון שיגדיר וימפה את היכולות שלי לא פסק. רחוק מכך. שיחות הדשא על הקורסים שבחרנו, על העבודות שכתבנו ועל מה שעניין אותנו באמת, תמיד נגמרות – אם לא מתחילות – בציונים.

ציונים, מספרים. היום ברור לכולנו שאינם משקפים את הידע והיכולת שלנו, אלא במקרה הטוב את המאמץ שהשקענו ביומיים האחרונים. דווקא בתקופת המבחנים, כשאין באמת זמן עודף להעמיק, אנחנו מגלים שהרבה דברים מעניינים עברו לנו מתחת למספרים.