המרדף המיותר אחרי שתי נקודות

לפני שהגעתי לספיר, למדתי באוניברסיטה הפתוחה. הלימודים היו אז דבר שולי בחיי, והציון היה התוצאה של המבחן ותו לא. לא הכרתי אנשים שלמדו איתי, ולכן גם לא היה לי עם מי להשוות ציון. שמחתי עם ה-83 שלי ולפעמים אפילו עם 78.

בספיר גיליתי עולם אחר. עולם שבו הכל נמדד לפי הציון – רמת הלחץ, ההיסטריה, הדרך שבה אנשים מסתכלים עלי, מספר האנשים שפונים אלי, שואלים שאלות על החומר ומבקשים סיכומים, וגם רמת השמחה או העצב בתקופת המבחנים.  

לחץ. כולם בלחץ. תחרות. מתאכזבים לקבל 88, ומודים שאם זה היה 90, היו מרוצים. שתי נקודות שמשנות את הכל. אפילו שלא באמת. מתלהבים מ-93, עד ששומעים שהשכנה קיבלה 95.

אולי זה עניין של גיל, אולי כשמתחילים, כמוני, ללמוד במכללה בגיל 28 ההסתכלות על הלימודים בכלל והציונים בפרט מעט שונה. אולי זה עניין של אופי.

אני מודה: לראות בהתפלגות הציונים במבחן כלשהו – בעיקר פרוסמינריון – את המשפט: "מקומך בקבוצה הוא 1", עושה תחושה טובה, גאווה, סיפוק. אך מצד שני, הקורס שהכי נהנתי בו בתואר, וריגש אותי ממש ללמוד אותו, היה קורס עברית תקנית, קורס חובה, אפס נקודות זכות וללא ציון.

נרשמתי גם לקורס של 4 נק"ז, אחרי שאמרו לי שהמבחן קל ומקבלים 100 ללא מאמץ. אבל
השעמום הכריע אותי. אחרי שני שיעורים עברתי לקורס אחר, שהתגלה כמתיש וכבד וקשה, אך המרצה והחומר עשו את המעבר שווה.

בחיים, בכל מקום, כיף לקבל ציון גבוה. זה נותן הרגשה טובה; שהעריכו אותי, שהצלחתי.
אך כדי לעבור את התואר בשלום צריך לשים את הציונים בפרופורציה. לא לרדוף אחרי נקודה. לא לבזבז אנרגיה.

מצד שני, אני מודה גם שכשקיבלתי 67 במבחן שנבדק על ידי מתרגלת, ערערתי על הציון. המבחן
נבדק שוב על ידי המרצה וקיבלתי 93. כך שלפעמים שווה לבדוק את מי שבודק אותנו.