הבוחן מחפש את עצמו

בראיון עבודה, לפני שלוש וחצי שנים, אמרתי למראיין שאינני אוהבת להימדד במספרים. "נכון, זה לא תמיד המדד הכי טוב", הודה הבוס. "אבל אין מה לעשות", הוא הוסיף, "ככה מודדים כולם את כולם". זה היה לפני שהתחלתי ללמוד, לפני שהבנתי עד כמה הוא צודק, לא רק לגבי מקומות עבודה.  

אחרי שנתיים וחצי במכללה, אני מבינה לצערי, שמספרים הם, בסופו של דבר, הדבר היחידי שנחשב. אלא שהמספרים הללו – הציונים, לא בהכרח משקפים את יכולותיו וכישוריו של הסטודנט.

למרות תגובות הסביבה והדיבורים על כך שבתקשורת אין עבודה, החלטתי ללמוד מקצוע שאני אוהבת. חשבתי שכך אוכל להביא את עצמי לידי ביטוי. אבל מהר מאוד התברר לי שדווקא במקום שמתיימר לפתוח את הראש, שמלמד שטוב לחשוב ולהיות יצירתי, "לצאת מהקופסא", להביע דעה, דווקא במקום הזה, במבחנים, אני לא מביאה את עצמי לידי ביטוי, אלא את המרצה/המתרגל בקורס, את מה שהוא אמר והכתיב. אחרי כמה עשרות עבודות ומבחנים בשנים האלה הבנתי שמה שהבוחן מחפש זה את עצמו, לא אותי.

באחד השיעורים הראשונים בסמסטר א', שנה א', אמר אחד המתרגלים בכנות שמי ש"יקיא" את החומר בעבודות, בדיוק כפי שנלמד, סביר שיקבל 100, ומי שינסה ויעז להביע את עצמו, להיות יצירתי ולתת נופח מעט שונה לתשובות, יוכל לקבל ציון גבוה, אבל לא 100.

מניסיוני, הוא צדק. אקדמיה – להוציא מספר מצומצם של מרצים וקורסים – איננה המקום האידאלי להביע את עצמך. אני המשכתי להעז, המשכתי לכתוב את מה שאני מבינה ולא רק את מה שהסבירו בכיתה – הרי שנתיים במכללה לא ישנו יותר מעשרים שנות חיים – ולרוב גם קיבלתי ציונים לא רעים. אבל אני חייבת להודות, שלא פעם, כשראיתי עבודות של אחרים, שהציון העגול 100 מתנוסס עליהן, ותוכנן בסך הכל קופי-פייסט של מה שנאמר בכיתה, איפשהו, בתוך תוכי, הצטערתי על כך שניסיתי לפרוץ את הגבולות.